<h1>העיטור אות ק' קבלת עדות</h1>
<h2>דף כה:</h2>
גרסינן בראש השנה (כ"ב.) אלו הן הפסולין וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה הא אשה כשרה לה אף הן כשרין לה. זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. וש"מ פסול מדברי תורה פסול לעדות אשה אבל פסול מדבריהם כגון משחק בקוביא וחביריו כשרין. ומיהו פסול מדברי תורה לא גרע מגוי דאם הוא מסיח לפי תומו כשר.
<h2>דף לא:</h2>
גרסינן בפרק מי שאחזו (ע"א.) אם לא יגיד ונשא עונו פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב אמר ליה אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. והא דתניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולירושות ולעדיות בעדות אשה דאקילו בה רבנן. ירושות ירושת בנו הבכור. משאות ומתנות דידיה. אבל דעלמא אפילו בקרקע לא מסהיד כלל לא בכתיבה ולא בבדיקה אפילו שומע ואינו מדבר. אבל לגבי מקח וממכר ולענין גט דכולי עלמא הרי הוא כפקח לכל דבריו אבל אינו שומע ואינו מדבר קיימא בתנאי ואפסיקא הלכתא במאמר גט. ושמעינן מינה שאין לעדים לכתוב עדותן באגרת ולשלוח וכן כתב רבינו שלמה בפירוש החומש, ובירושלמי (פט"ז דיבמות ה"ז) הכי מוכח מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו ר' בון אמר אין משיאין את אשתו מתניתין מסייעא לר' ירמיה על פי עדים ולא על פי כתבם ולא על פי תורגמן ולא עד מפי עד. ועכשיו משיאין עד מפי עד ודכותה על פי כתבן משיאין. ומתניתין מסייעא לר' בון בר כהנא. יפה כח עדים מכח השטר וכח השטר מכח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו ויפה כח השטר מכח עדים שהמלוה בעדים גובה מנכסים בני חורין והמלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים. ורבינו יעקב אמר מנהג הוא לשלוח עדותן באגרת והא דירושלמי כגון ההוא דאמרינן (כתובות כ"ד:) מהו להעלות משטרות ליוחסין שכתוב בו ביום שמת פלוני לוה פלוני מפלוני מנה. והא דמי שאחזו (ע"א.) דוקא שאינו ראוי להגיד כגון אלם שאינו יכול לדבר ואי נמי פקח דלא דכיר אבל פקח דדכיר עדותו עדות בכתב כדאמרינן (מנחות ק"ג:) כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ומסתברא דהא דירושלמי לא דמיא לעדות בכתב דההיא לאו הגדה היא ולא ידיע בעל ההגדה ולא מצי למימר זה כתב ידי אבל היכא דידיע דמצינן למחקר כיון דראוי להגדה הוא מקיימין ליה לכתב ידן וכשר. ודמי למחאה בפני שנים דכותבין עדותן ומודיעין למערער.
<h2>דף קטו.</h2>
גרסינן בפרק האשה עד אחד במלחמה מהו ואתינן למפשט מדתניא מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעו והשיא רבי את נשותיהן על פי נשים. והא מים כמלחמה דמו ומאה נשים כעד אחד דמיין וקתני והשיא רבי את נשותיהן אלמא עד אחד במלחמה נאמן ואקשינן ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאין להן סוף אשתו אסורה. אלא היכי דמי הכא כגון דאמרי אסקונהו מיא קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין דידהו דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנין קא סמכינן והלכך עד אחד ואשה במלחמה לא איפשיט. וכתב רבינו חננאל שמע מינה עד אחד ואשה בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכל שכן גוי אפילו מסיח לפי תומו. ומסתברא דלא מהימני עד דאמרי סימנין דידהו. וסוגיא דשמעתא הכי איתה כדאמרינן לקמן (קט"ו:) מי דמי התם אמרי סימנין וכו'. וההוא גברא דטבע בדיגלת ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא כגון דאמר אשתמודענא ליה בסימנין כגון דאמר זה מקלו וזה תרמילו אבל עד אחד במים שאין להן סוף בעלמא לא מהימן. אבל רבינו אלפס אמר בתשובות דהא דסימנין איכא למימר דחייתא בעלמא היא מההוא גברא דטבע בדגלת ולא צריכינן לסימנין אלא בעדות מי שאינו מכיר אותו כדכת' בתשובותיו. תשובה מי שטבע במים שאין להן סוף אין היתר לאשתו עד שיבא מי שיאמר אני עמדתי עליו לאחר שהשליכוהו המים כשהוא מת והכרתיו שהוא זה ואם לא אמר אלא מת בלבד ולא אמר ראיתיו מת והכרתיו אסורה להנשא לכתחילה ואי אינסיבא לא מפקינן לה מניה. ובתשובה דילי לרבינו אלפס כיון דלגבי גט קדושין ונשואין כהדדי נינהו נתקדשה נמי לא תצא. וכל זמן שלא תנשא לא תטול כתובתה ואין הבנים יורדין לנחלה והרי הן כנכסי שבויין דקיימא לן אין מורידין קרוב לנכסי שבוי. וכיון דבחזקת קיימין הן מסתברא דלא נהיגי אבילות. והא דתניא באבל רבתי (פ"ב הי"ב) טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתיאשו מלבקש איכא למימר שנפל מת או שנפל למים שיש להן סוף. ומדברי רבינו חננאל נראה שחולק עליו דאפילו אמר הכרתיו לא תנשא וצ"ע. ועד אחד בקטטה אבעיא לן ולא איפשיט.
<h2>דף קכ.</h2>
אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואפילו יש בו סימנין בגופו ובכליו מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם. ומסתברא דליכא סימן מובהק אחרינא בגופו אלא הכרת פנים דהא קיימא לן סימנין דרבנן. ואפילו (סומא) [שומא] לאו סימן מובהק הוא ואין מעידין עליה. וההיא שינויא דמשני גופו דאריך וגוץ אליבא דמאן דאמר סימנין דאורייתא ודחייתא בעלמא היא ולא סמכינן בשום סימן אחר אלא על פרצוף פנים עם החוטם. ואמר רבי יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום שאין נפשו יוצאה אבל במקום שנפשו יוצאה מעידין. אין מעידין אלא עד ג' ימים. ירושלמי (שם) כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא וכו'. ודוקא ביבשה אבל במיא מצמת צמית ליה היכא דליכא מכה ואפילו עד ארבעה וחמשה ימים מעידין כההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא בתר חמשא יומי. והני מילי דכי אסקוהו חזיוהו בשעתיה אבל אישתהי מתפח תפח הלכך אפילו אשתהי שעה אחת ולא ראוהו כשיצא מן המים אין מעידין ר' יהודה בן בבא אומר לא כל אדם ולא כל המקומות שוין ולא כל השעות שוות. ירושלמי (שם) הלכה כר' יהודה בן בבא. ומסתברא דלחומרא פליג ואפילו יום אחד אין מעידין. וגרסינן בירושלמי (שם) מעשה באחד שנפל לירדן ועלה לאחר שבעה עשר ימים והכירוהו שצפדתו הצנה והשיאו את אשתו ומשמע דחמשה ימים דאמר בגמרא דילן לאו דוקא.
<h2>דף קכב:</h2>
ואין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה. וכן פסק רבינו האי דלית הלכתא כר' טרפון ור' עקיבא. ועוד דפלוגתא קודם שהוחזקו להשיא עד מפי עד אבל לאחר שהוחזקו אין בודקין. והלכתא משיאין על פי עד אחד ועד מפי עד ומפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה ומפי קרוב.
